<h1>הגהות רבינו פרץ על הסמ"ק</h1>
<h2>דף יא:</h2>
ומערים למלוח גרמא גרמא ביו"ט. [סמ"ק סימן קצ"ד]. מיהו דווקא קודם אכילת שחרית אבל לאחר אכילה לא עכ"ל.
מסלקין תריסי חנויות פירוש כלים כעין תיבות שמסלקין הכסוי שלהם לתת עליהן תבלין וכיוצא בהם למכור אבל חנויות כעין שלנו שהם בכותל הבית אסור בין חזרה בין סילוק.
בהמה ביו"ט ויש שם רוב צמר כ"כ שאינו יכול לשחוט, תולש ומניחו במקומו. אבל בעוף לא ימרוט דדרכו בכך והוי ליה גוזז. [שו"ע לא יתלוש הצמר אלא מפנה אילך ואילך ואם נתלש נתלש, ובעוף לא ימרוט הנוצה לעשות מקום לסכין]. [סמ"ק סימן קצ"ד]. בפ"ג דבכורות כתב רבינו שמשון וז"ל גבי תלישת צמר דאמרינן התם דהוי ליה עוקר דבר מגידולו כלאחר יד אין ללמוד מכאן שיהא מותר לתלוש הנוצה בי"ט מצואר של עוף כדי לשוחטו ביום טוב דבנוצה לא הוי כלאחר יד כדקתני בסמוך, והרמב"ן ז"ל כתב שם דשרי למתלש בי"ט מן העוף קודם שחיטה דכיון דודאי צריך הוא למתלש לכוליה לבתר דשחיט ליה אמאי לא תליש מקמי דשחיט כל מה דצריך ואפילו תליש כוליה מקמיה שחיט' מאי עבד הא סיפיה של יום טוב לדחות אצל מלאכה זו משום צורך אוכל נפש.
<h2>דף יב.</h2>
ואסור להוציא מפתח של כלים אבל מפתח של אוכלין מותר, וגם מפתח של כלים נמי אם לבו דוה עליו אם לא יוציאנו מותר להוציאו. [סמ"ק סימן קצ"ד] ודווקא להוליכה בידו אבל ברצועה שלא כדרך חול לא בשם ר' שמואל המכונה שי"ר מוריא"ל הזקן.
<h2>דף יד.</h2>
[אין] עושין גבינה ביו"ט לפי שאין מפיג טעמו. [סמ"ק סימן קצ"ד]. ואם כן היה אפשר לעשותו מעיו"ט ולא דמי לשא' אוכל נפש דמות' כגון אפי' ובשול וכיוצא בו דהתם אי אפשר מעי"ט לפי שהתבשיל מפיג טעמו וגם אפייה נמי החמ' יפה וטובה לאכול יותר מן הצוננת ולפי זה יש חילוק בין אפשר ללא אפשר גבי אוכל נפש וניח' הקושיא שמקשי' גבי ההי' דשמא יעלה ויתלוש ומקשי' ויתלוש ומה בכך אוכל נפש הוה מידי דהוה אאפייה ובישול. והשתא ניחא דאפייה ובישול לא אפשר כדפרי' אבל תלישה אפשר מעי"ט בלא שום קלקול כלל, ומה שהקשו בתו' מההי' דמגילה דמחלק לר' יהוד' גבי מכשירין בין אפשר ללא אפש' מכח פסו' משמע הא גבי אוכל נפש ליכא חילוק בין אפשר ללא אפשר מדלא מוקי קראי שמחלקין בין אפשר ללא אפשר לענין אוכל נפש גופה, יש לתרץ דלענין אוכל נפש גופה לא בעי קרא לחלק בין אפשר ללא אפשר, דמסברא נפקא דלא קרינן ביה היתר אשר יאכל לכל נפש היכא דאפשר לעשות מעי"ט בלא קלקול כלל, דמשמע יעשה לכם דעשיית י"ט צריכה לאוכל נפש דהיינו היכא דלא אפשר בלא קלקול קצת כך תי' בתוס' ר"י ואפילו לפי' הירושלמי דדריש אך שלא לקצור, וכן לפי' ר' נתנאל דמייתי הירושלמי דלא שרי מלאכות ביו"ט כ"א מלאכות דשייכי בשימור דמצה איכא לפרושי נמי טעמ' דקרא משום אפשר כי היכי דמפרש רבי יהוד' גבי מכשירין ואם תאמר לפי זה היכ' שרינן טחינת תבלין היכא דאפשר מעי"ט כגון דידיע מאי בעי לבשל מעי"ט וגם אינו מפיג טעמו כדפר"י אלפאס כשמואל דשרי הכל חוץ ממלח והיכי שרינן לה לפי מה דפרי', דלגבי אוכל נפש יש חילוק ושמא י"ל דכיון דעיקר התבלין בשביל התבשיל היא והתבשיל אי אפשר כדפרי' הלכך תבלין נמי שרי ומיהו אמוראי קמאי דהוו אסרי בתבלין שאינו מפיג טעמו לא סבירא להו האי סברא עכ"ל.
אין כותשין הריפות [פירוש דייסא] במכתשת גדולה, אבל במכתשת קטנה דזהו שנוי לה שפיר [דמי], ובארץ ישראל אפילו בקטנה נמי אסור שהתבואה שלהם טובה היא ואם כתשה מעיו"ט לא מפיג טעמן. [סמ"ק סימן קצ"ד] ויש להחמיר ליזהר שלא לכתוש הריפות בשום מכתשת בשום מקום.
<h2>דף יז.</h2>
ומיהו בכירה שקורין פוט"ר אסור לאפות כ"א לצורך דלא שייך ביה האי טעמא. ואפילו בתנור דוקא בתנורים שלהם שהיו קטנים אבל לא בגדולים ע"כ. ואם יש לאדם פת הדראה יכול לאפות פת נקייה, וכן בחתיכו' בשר הרבה בקדרה מותר כדתני' ממלאה אשה קדרה בשר אף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת, פירוש והשאר לצורך חול וההיא דאם הערי' אסור, היינו דוקא כשמבשל בקדירה לבדה כך פי' בתוס' דביצה עכ"ל.
ומתנה בלא ברכה ואומר אם היום קדש ולמחר חול אם כן לא צריך עירוב ואם היום חול ולמחר קודש זה יהיה עירוב, ואם שכח יותר עד יום שני שהוא יום ו' לית ביה תקנתא. וצריך ב' מינים בעירובו פת שלם וכזית בשר מבושל כדאמרינן אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל ואם אבד המבושל סומך על האפוי ואם נאבד הפת יעשה כדפריש' לעיל ונהגו העם להצניע ככר ערובו עד שבת בשחרי' לבצוע עליו ברכת המוציא אחרי כי התחילו בו לעשות מצוה.
<h2>דף יז:</h2>
ואין מערימין ואם הערים אסור ואם עבר ואפה במזיד מותר. [סמ"ק סימן קצ"ד]. אבל בהערמה החמירו ביה טפי ממזיד כדמפרש בתוספות רפ"ב דביצה ודוקא ב' קדירות אבל בקדירה אחת מותר אפי' לכתחלה עכ"ל.
<h2>דף כא:</h2>
ורחיצה וסיכה מותרין ביו"ט כמו אכילה ושתיה, ומחמם אדם חמין לרחוץ פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו משום גזירת מרחץ. [סמ"ק סימן קצ"ד]. מיהו בתוספ' פירש טעמא משום דלא הוי שוה לכל נפש ואין צורך לרחוץ כל גופו כ"א למעוננים. [הגהות רבינו פרץ על הסמ"ק]. אבל בחמין שהוחמו מערב יו"ט הורה הגאון שמותר לרחוץ בהם. [סמ"ק סימן קצ"ד]. ומייתי לה רב אלפס בהלכותיו, ומשמע שמותר אפילו רחיצת כל גופו, ומיהו בשבת בפרק כירה אסר רחיצה בשבת אפילו בחמין מערב שבת משום גזירת חמין שהוחמו בשבת וביום טוב נמי לא שנא כיון דביום טוב נמי אסור מדאורייתא להחם חמין לכל גופו כדפירש בהג"ה, וכן בההיא נמי דביצה גבי פחמין דמוקי ליה להזיע וקודם גזירה משמע נמי דיום טוב אסור כשבת לגבי רחיצת כל גופו עכ"ל, הגה"ה.
<h2>דף כב.</h2>
אין מכבין את הדליקה כדי להציל ממון ביו"ט אלא מניחו ויוצא. ואין מכבין את הבקעת ביו"ט. [סמ"ק סימן קצ"ד]. ואפילו כדי שלא תתעשן הבית.
<h2>דף כד:</h2>
וגוי שהביא דורון לישראל אם יש במינו במחובר לקרקע אסור לערב בכדי שיעשו ופירש רש"י ז"ל שזהו ליל שני של יום טוב. ויש חולקין עליו לאסור' עד ליל חול, ורבותינו היו מניחין לעשות מדינה ומדינה כמנהגה, ודבר הבא מחוץ לתחום בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר אפילו בו ביום. [סמ"ק סימן קצ"ד]. מהאי טעמא דאמרינן דבכדי שיעשה דגבי מחובר רוצה לומר הלקיטה לבד לא מן ההבאה לגבי ישראל אחר אבל לגבי אותו שהובאו בשבילו יש מחמירין לאסור עד כדי שיעשו אפילו מן ההבאה והא דאמרינן הבא בשביל ישראל זה אסורין, דוקא בודאי שבאו מחוץ לתחום אבל אם נסתפק אם באו מחוץ לתחום אם לאו, אזלינן לקולא כפי דעת רש"י בשבת בפרק שואל גבי גוי שהביא חלילין בשבת דגרסינן התם לא יספוד בהם וכו' ואמרינן מאי מקום קרוב רב אמר מקום קרוב ממש ושמואל אמר חיישינן שמא חוץ לחומה לנו, ופרש"י דשמואל לקולא ולימא דאעפ"י שלא נכנס לעיר עד הבקר חוששין שמא מבעוד יום באו בתוך התחום ולנו בלילה חוץ לחומה וקיימ' לן בההיא כשמואל והגאונים והרב אלפאס פי' ההיא להחמיר ומכל מקום נראה דאפילו לדברי הגאונים ז"ל לא נאמרו דברי' אלו אלא בגוי שאינו שרוי עמו בעיר כגון עובד' דלפתא דבהכי איכא למיחש שמא מחוץ לתחום הביאום אבל גוי ששרוי עמו בעיר ופירות המצויים בעיר מפני מה נחוש להם אדרבה כאן נמצאו וכאן היו, ועוד ספק תחומין של דבריהם לקולא וכן מצאתי להראב"ד בעירובין פר' מי שהוציאוהו והרשב"א ז"ל פר' אין צדין, ומיהו יש להסתפק לגבי אותו שהובאו בשבילו אי סגי בכדי הבאה חוץ לתחום לחודה או שמא ממקום שהובא משם אפי' רחוק הרבה וגם יש להסתפק לכדי שיעשו הן מן ההבאה הן מן הלקיטה שמא דאותו שיעור בעינן ביום ממש שאז הוא שעת לקיטה והבאה לא סגי בלילה. ומסתברא בכולהו להקל, למ"ען ש"יבינו כ"ל אד"ם בק"ל אכתוב כ"אן הדינ"ים, דבר שנעשה ממילא או שנעשה גם בידים רק שהביא הגוי בשבילו או בשביל גוי אחר, בזה יש שלשה דינין האחד דאם יש בו חששא דמחובר כגון פירות כשיש במינו מחובר, או דגים שיש בהם חששא אם נצודו היום אם אינו יודע בודאי שניצודו הדגים או נלקטו הפירות מאתמול מערב יום טוב אז ודאי בראשון אסור לכל דמוקצה אסור אותו היום אבל ביום טוב שני מותר מיד גם בלא כדי שיעשו בשני ימים של גליות, השני, אבל בשני ימים טובים של ראש השנה וכן מיום טוב לשבת או משבת ליום טוב אסור גם ביום שני אך למוצאי יום טוב שני מותר גם בלא כדי שיעשו כיון שנעשו ממילא או בשביל גוי, השלישי, אבל אם אין בו חשש דמחובר או דצידה כגון פירות שאין נמצאים במינו במחובר או כגון דגים של ים במקום שהוא רחוק יותר ממהלך יום אחד אז מותר אף בראשון מיד שהובאו אפילו מחוץ לתחום כיון שלא נעשה בשביל ישראל ה"נה פרש"תי דין דברים הנעשים מאיליהם או שעשאן הגוי בשביל גוי ומדתם שוה בין לפרוש רש"י בין לפרוש ר"י, אבל אם הביאם גוי בשביל ישראל, יש בזה שני דינים. האחד אם יש בו חששא דאיסור דאורייתא כגון דמחובר או דצידה אסור לב' הימים עד כדי שיעשו של ליל מוצאי יום טוב אפילו בשני ימים טובים של גליות כדפר"י ואפילו לישראל אחר שלא הובאו בשבילו אסורין, ויום טוב שחל להיות ביום ה' ויום ו' ונלקט בראשון רבי יחיאל מפרי"ש התיר בשבת ואמר שאין להחמיר כולי האי לאסור ביום הג' (ש"ע בשני י"ט של ר"ה יש להחמיר בשבת אבל בב' י"ט של גליות יש להקל בשבת שהוא לאחריהן ודוקא בפירות שא"צ הכנה בי"ט שלפני השבת אבל דבר הצריך להכן בי"ט שני לצורך השבת אסור מאחר דנהגינן לאוסרו אף לטלטל בי"ט שני אם לא לצורך אורחים וכיוצא בזה) וגבי חוץ לתחום אין לחוש שמא הביאו הגוי דרך רשות הרבים סרטיא ופלטיא דלא שכיח האידנא רשות הרבים שששים רבוא בוקעין בו, השני, דאם הוא דבר שאין בו חשש דמחובר או דצידה אלא חששא דחוץ לתחום ובשביל ישראל אז מותר לישראל אחר גם בו ביום כיון שלא הובאו בשבילו, אבל לישראל שהובאו בשבילו אסור (ש"ע וכל בני ביתו, אבל מותר לטלטלן בתוך ד' אמות או בתוך עיר מוקפת חומה) עד מוצאי י"ט ב' בכדי שיעשו, וכמדומ' לי שראיתי ר' יחיא' שהתיר בב' י"ט של גליות. גבינות שהובאו מחוץ לתחום ביום א' לאכל' בשני אף לאותו ישראל שהובאו בעבורו והיה אומר דאפילו בכדי שיעשו לא אשכחן דבעי לענין חוץ לתחום וכן פי' בתוס' במס' ביצה, ומההיא דחלילין דפרק השואל דשבת לא קשה דלענין מה החמירו טפי כדמוכח שם גבי קבר וכדפי' בתוספות ואולי יש לסמוך על זה להתירו ביום טוב שני בכדי שיעשו, כיון דאפי' לענין מחובר מתיר רש"י בי"ט שני בכדי שיעשו אך לענין מחובר וצידה דבשביל ישראל יש להחמיר לאסור עד מוצאי י"ט שני בכדי שיעשו כדפירש ר"י עכ"ל מהר"ף צ"ע. (ש"ע ואם הוא צורך אורחים ובה"ג נוהגין להקל לאחרים שלא הובאו בשבילן בליל י"ט שני בכדי שיעשו).
<h2>דף כה.</h2>
וכן יש ליזהר שלא ישחוט מיו' טוב לחבירו שמא השני חול ואפילו בשני ימים טובים של ראש השנה דאף על גב דקדושה אחת הן דוקא להחמיר ולא להקל אך אם הוא אוכל קצת מן העוף או מן הבהמה בו ביום שרי משום דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה אבל לאפות ולבשל מי"ט לחבירו אסור אפילו כשאוכל קצת ממנו בו ביום דהתם לא שייך האי טעמא עכ"ל.
<h2>דף כט.</h2>
מיהו עכשיו שאין מפרישין חלה כ"א משהו אסור למדוד ביו"ט אפי' לרב ובליל יו"ט של פסח שהוא צריך ללוש מצות של מצוה שצריך בשלשתן שיעור חלה כיצד יעשה הרי למדו' אינו יכול כדפירש' גם להוסיף אסור הלכך ילוש אותם בשתי פעמים ובכל פעם ופעם ישים יותר מחצי מדה ואחר הלישה יעשה השלש מצות של מצוה משתי העיסות עכ"ל.
<h2>דף כט:</h2>
כגון אגוזים ותפוחים וכיוצא בהם נראה דבפסח ובשבועו' אין לחוש במקומינו בצרפת ובאשכנז אבל בר"ה ובסוכות יש לחוש למחובר ויש עוד להאריך עכ"ל.
המביא כדי יין לא יביאם בסל ובקופה [שו"ע דווקא ממקום למקום אבל מזוית לזוית או מבית לבית שבאותו הצד הכל מותר], והמוליך תבן לא יבשיל הקופה לאחוריו אבל מביאם בידו. וכל שנוי שיכול לעשות יעשה ואם אינו יכול לשנות [שו"ע כגון שזימן הרבה אורחים וצריך למהר ולהביא עושה כדרכו] מותר. [סמ"ק סימן קצ"ד]. פ"ק דביצה תנן אין מוציאין לא את הלולב ולא ספר תור' ולא את הקטן ביום טוב וב"ה מתירין ופר"ח דר"ל לולב לצאת וספר תורה לקרות וקטן למולו דאיכא צורך היום קצת, דאם לא כן לא הוי שרי ב"ה דאפילו למאן דאמר מתוך צריך צורך קצת אבל ר"ת פי' דלאו דוקא למולו דה"ה נמי בשביל טיול שרי להוציא את הקטן ושרי לשחוק בכדור שקורין פלוט"א בי"ט ברה"ר אף על פי שאינו צורך היום אלא משום שמחת י"ט, ועוד אומר בשם הרב אבי הספר הזה שמותר להביא מחזור מב"ה לבית בי"ט דכיון שלבו דוה עליהם שמא יגנבו צורך יום טוב קצת קרינא ביה.
<h2>דף לב.</h2>
ומסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים משום דהוי נולד ונולד נראה דאסור. [סמ"ק סימן קצ"ד]. מיהו קשה דהא מסקינן בפרק קמא דביצה מאן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד ומאן דלית ליה מוקצה לית לי' נולד חוץ מנולד דביצה דאסור לכולי עלמא משום הכנה דרבה. או משום טעמי אחריני דקאמר התם וגם שברי כלים שרי רבי שמעון בהדיא בפ' במה מדליקין ומיהו מההיא דדרש רבא אוד שנשבר אין מסיקין אותו ביום טוב משמע דרבא סבר כרבי יהודה בשברי כלים, וצ"ע ומביא ר"ת ראיה דנולד אסור מההיא דפרק נוטל הני גרעיני דתמרי פרסייאתא אסור לטלטולינהו וההיא דפרק קמא דביצ' דאית ליה מוקצה וכו' לא קיימא לן כוותי' עכ"ל.
וכן אין מסירין פתילות הדולקות מן השמן. ואין חותך ראש הפתילה בכלי אבל חותכה בידו. וקינסא שרי. פירש רב אלפס אגודה של עצים שהדליקה ויש עצים שלא אחז בהם האור. [סמ"ק סימן קצ"ד]. שרי להסירם מן האש משמע אבל אותה שאחזה בה האור אסור להסירם מן האש אע"פ שאינו מכבה אותה, וי"מ מוקיי"ר. עוד יש מפרש קינסא להסיר הפחם מראש הפתילה לאחר שנכבית עכ"ל (שו"ע כדי שתהא נוחה לידלק ודווקא אם רוצה להדליקו בו ביום).
כי היכא דביצה שנולדה בשבת אסור בי"ט משום הכנה ה"נ שירי פתילה ושירי מדור' שהדליקה מע"ש ודלקו בשבת וכבו בשבת א"נ שהדליקן בשבת לחיה או לחולה שיש בו סכנה וכבו אסור להדליקן למחרת בי"ט טעמא משום דדמי להכנה כי במקום שנכבית הפתילה שם נעשית ונתקנה בהבהבתה והוכנה להדלקה שעושה פחם. ודכוותה שירי מדורה שנתיישבו וטובים להדליקם שנית. ונראה כי היכי דגזרינן בשירי פתילה הכא נמי גזרינן בשירי שמן וכן משמע בירושלמי (ש"ע שירי שמן ופתילה מות' אפי' בי"ט אחר שבת או שני י"ט של ר"ה) ושם אוסר להדליק נר לבטלה עכ"ל.
<h2>דף לג.</h2>
ואוכלי בהמה כגון קש ותבן אמר רבי יהודה אין בהם משום תקון כלי וצ"ע בסמ"ג ובשבת גבי מרזב פרק חביב באתקפתא דרב כהנא לרב יהודה בפי' הרב רבינו משה עכ"ל.
<h2>דף לד.</h2>
ומולגין הראש והרגלים ומהבהבין אותם באור. [סמ"ק סימן קצ"ד] אבל כולי גופא דבהמה לא כדפירש בסמ"ג שהוא קל יותר להפשיט מלמלוג ולהבהב, אבל בעוף דלא שייך הפשט מותר למלוג ולהבהב כל הגוף עכ"ל. [הגהות רבינו פרץ על הסמ"ק]. ואין טופלין אותה בסיד באדמה ובחרסית, ואין גוזזים אותם במספרים ואין גוזזין הירק במספרים שלו, ובירק תלוש מיירי שגוזזין הכמוש דאי במחובר אפילו תלישה כל דהוא אסורה. אבל מתקנין הירק שיש בו קוצים כגון קונדס ועכביות (פירש"י מיני ירקות שיש טורח בתיקונן). [סמ"ק סימן קצ"ד]. פירוש קוץ ודרדר דתני רב אושעיא בב"ר פרשה כ' קוץ זה קונדס דרדר אלו עכבניות.
<h2>דף לו:</h2>
ותנן בפרק משילין כל שחייבין עליו משום שבות ומשום רשות ומשום מצוה בשבת חייבין עליו ביום טוב כלומר שבות שאין בו מצוה כלל. או דבר הרשות שיש בו מצוה קצת (כן פרש"י וע"ש) או דבר שיש בו מצוה ממש וחייבוהו חכמים לשובת מהם בי"ט ואלו הן משום שבות, לא עולין באילן, ולא רוכבין על גבי בהמה, ולא שטין על פני המים ולא מטפחין ולא מספקין, ולא מרקדין ואלו הם משום רשות לא דנין ולא מקדשין ובתוספ' מוסיפ' ולא מגרשין ולא חולצין, ולא מיבמין אמנם (בפ' הזורק ד' ע"ז) מוכיח שהתירו לגרש בשבת במקו' שיש לחוש שמא תזקק ליבם ואלו הם משום מצו' לא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומו' ומעשרו' כל אלו בי"ט אמרו ק"ו בשבת וטעמא דכולהו מפרש שם בגמרא ופירש"י מטפחין יד על יד מספקין כף על ירך, ובירושלמי (פר' משילין ס"ג) משמע שניהם בענין אחד אלא ספוק מחמתו וטפוח ברצונו. [סמ"ק סימן קצ"ד]. פירוש כדכתיב ויחר אף בלק ויספק את כפיו ופירש"י גם כן מצינו דכתיב ספקתי כף על ירך.
